בטל השתקה
השתק

פרשת הדרכונים

היהודים הלכודים בארצות הכיבוש הנאצי לא חדלו לחפש דרכים להחלץ מהן. לנציגי התנועות הציוניות בשוויץ הנייטרלית נודע כי בעלי אשרות כניסה לדרום אמריקה לא נשלחים למחנות הריכוז כי אם למחנות הסגר לנתינים זרים. במחנות אלו התנאים היו טובים בהרבה מבמחנות הריכוז ובעיקר – האסירים לא שולחו למחנות עבודת כפיה ולהשמדה.

בעזרת הקונסולים של הונדורס, פאראגוויי ואל סלוודור בשווייץ, הונפקו למעלה מ-10,000 אשרות שנשלחו לפולין במיוחד לאנשי ציבור ואינטלקטואלים. נתן שוואלב ואלפרד שוורצבאום הצליחו להשיג מספר אשרות למכריהם מבין תושבי בנדין. והראשונים מביניהם אכן נשלחו לטיטמונינג או לאופן (מחנות לגברים) ולליבנאו (מחנה לנשים). באוסף משואה נמצאים עשרות מכתבי בקשה לאשרות, בעיקר אלו שנשלחו אל שוורצבאום. אל המכתבים צורפו תצלומים ותאריכי לידה. אין ספור בקשות נוספות נשלחו מפולין לשווייץ , אולם ביולי 1943 טירפדו נציגי הברית הפאן אמריקנית, שישבו בשווייץ, את הפעולה בטענה כי התעודות הונפקו ללא אישור משרדי החוץ הנוגעים בדבר ולכן אינן תקפות.

בתגובה, שלחו הגרמנים לאושוויץ ב-10 בדצמבר את כל בעלי האשרות שהוחזקו במחנה ויטל בצרפת. כך עלה גם בגורלה של קבוצה מבנדין וסוסנוביץ', שיצאה עם אשרות למחנות ההסגר והגיעה היישר לאושוויץ. מתוך 10,000 מקבלי האשרות פחות מ-20 נותרו בחיים.

פרשת הדרכונים

12.9.1943
מאת: בנימין גראוברט, מחנה הסגר לנתינים זרים טיטמונינג
אל: חנה גראוברט, מחנה הסגר לנתינים זרים, ליבנאו
כל&nbsp;כך&nbsp;צר&nbsp;לי&nbsp;עליך.&nbsp; <br/> הייתי&nbsp;רוצה&nbsp;לנחמך&nbsp;ולנחמך&nbsp;בלי&nbsp;סוף.
למכתב